אני מסדר את הדברים שאני עושה ביום לפי דרגת קושי יורדת. זאת אומרת הדברים שדורשים הכי הרבה מאמץ ונותנים הכי פחות סיפוק מיידי (מייצרים פחות דופמין), כמו קריאה, כתיבה, מדיטציה, ניקוי הבית, בישול – אני עושה הכי מוקדם שאפשר.
הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שאם אני אעשה פעולה קלה שנותנת סיפוק מיידי (מייצרת זריקת דופמין גדולה ומיידית) מוקדם מידי, כמו לראות סרט או סדרה או לאכול הרבה אוכל טעים וכבד, יהיה לי קשה יותר לעשות אחריה פעולה שנותנת פחות סיפוק מיידי. הראש ירגיש את החוסר סיפוק, ולא יהיה מסוגל לתפקד טוב עם המחסור בדופמין – יהיה פחות ריכוז, אנרגייה, ומוטיבציה.
היתרון הוא שככה הדברים שדורשים ריכוז מקבלים תשומת לב, כתוצאה מהישג המטרה, מושגת הרגשת סיפוק ארוכת טווח שתיתן יום מלא ומחשבות חיוביות. ואז כשהמוח הכי פחות מסוגל לעשות דברים קשים, ישאר זמן לפעולות פנאי ואיתם הרגשה שהיום נוצל במלואו.
חיים בהחלמה 
פינגבאק: כח הרצון – לנצח מול עצמנו!