המחלה היא הביטוי של המוח הרפטילי השרדותי. "לחלקים" השונים במוח יש חלוקת תפקידים וזה לפי מצבים מסויימים בחיים. כשהראש מזהה התקפה (בין אם היא אמיתית או דמיונית) המוח הרפטילי תופס פיקוד ומשחרר קורטיזול. נוצר סטרס והניאו קורטקס מתכבה, מה שגורם להתנהגות חייתית ולא מתחשבת. (הסדר עדיפות הוא תמיד למוח היותר ראשוני, לכן החלמה היא כזה אתגר.)
כמובן שהחופש הוא בפירוש שלי את המציאות, והמודעות לפירוש שנובע מחוסר אונים. אני יכול להתעלם מהפירוש, להשאר בחוסר אונים ולא להגיב מהתגובה החייתית.
זה מדהים אבל לחלק הזה יש רצונות משלו ממש והוא משכנע אותך תמיד בקול הפנימי. לזה קוראים המחלה.
כל זה מייצר אישיות חולה.
היכולת "להתרחק" ולהפסיק להזדהות עם האישיות החולה נובעת מהתבוננות מתמשכת באישיות הזאת. אני מבין שאני הצופה באישיות ולא האישיות עצמה. ככל שאני מבין את זה יותר, ככה אני פחות מזוהה עם האישיות, ואני מבין שהיא בכלל לא אני. ואז כל הסיפור וכל מה שקורא איתה פחות מעניין אותי, אני רואה הכל בצורה אובייקטיבית ומגיב מתוך עקרונות גבוהים. הטלטלות כבר לא תופסות אותי.
